פסק-דין בתיק ת"א 17848-11-10

1. תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק").  התובעת, ילידת 27.6.53, נפגעה בתאונת דרכים בדרכה לעבודה ביום 5.2.09.  התובעת, בת 56 כמעט בעת קרות התאונה ובת 60 כמעט היום.  התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המלל") כתאונת עבודה.  המחלוקת בהליך זה עניינה בנזק שנגרם לתובעת בלבד. 

2. המלל קבע לתובעת נכות זמנית של 50% מיום 8.5.09 ועד ליום 29.5.09 ונכות צמיתה של 10% בגין פיברומיאלגיה ו - 5% בגין פגיעה בצוואר ובסך הכל 14.5% נכות משוקללת.  קביעות אלה הינן בבחינת קביעות על פי דין לעניין החוק.

המחלוקות בין הצדדים

3. המחלוקות בין הצדדים בהליך זה עניינן, הנכות התפקודית של התובעת וגובה הנזק בסעיפי הנזק השונים שנתבעו על ידי התובעת. 

4. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובעת צירפה לסיכומים מטעמה מסמכים אשר לא הוגשו על ידה במסגרת שמיעת הראיות בתיק ואשר לא צורפו לתיק המוצגים של התובעת.  הנתבעת טוענת כי בשל כך יש מקום לדחות את התביעה ולחילופין יש להוציא את המסמכים מן התיק ובכל מקרה לא להעניק להם כל משקל ראייתי.  עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובעת בסיכומיה העלתה טענות לעניין נכות נפשית שאף מהן יש להתעלם באשר לא נקבעה לתובעת נכות בתחום זה.  הנתבעת טוענת עוד, כי בסיכומיה תובעת התובעת, סכומי נזק גבוהים מאלה שנתבעו על ידה בכתב התביעה או בתחשיב הנזק ובכך יש הרחבת חזית אסורה ואותה אין לאפשר.  לטענת הנתבעת, התביעה כולה נבלעת בתגמולי המלל.

המסמכים שצורפו לסיכומי התובעת  ונכות נפשית

5. אקדים ואומר, כי מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי אין מקום לצרף לסיכומים מסמכים אשר לא צורפו לתיק המוצגים ולא הוגשו במסגרת שמיעת הראיות ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות לחקור את התובעת בגינם ועל כן לא אתייחס למסמכים אלה במסגרת פסק הדין.  אינני סבורה כי צירופם מהווה עילה לדחיית התביעה.  מסמכים אלה, כוללים את הדו"חות הכספיים של החברה של התובעת (נספח ב' לסיכומים).  עוד מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי התובעת אינה יכולה לטעון טענות לעניין נכות נפשית, בהעדר קביעה של המלל או של מומחה שמונה מטעם בית המשפט בעניין זה.  אין בכך כדי למנוע טענות של התובעת לעניין נכותה התפקודית הנובעת מנכותה הפיסית שנקבעה על ידי המלל. 

הנכות הרפואית של התובעת

6. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, מופרזת.  הנתבעת סומכת טענתה זו על כך שהוועדה הרפואית מדרג ראשון של המלל, קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות אורתופדית כלל ואילו וועדת העררים, קבעה לתובעת 5% נכות בגין פגיעה בצוואר מחמת הספק, בשל מה שהוגדר על ידי וועדת העררים כ"נכות  סובייקטיבית קרוב לוודאי על בסיס צ. שוט..." (כפי שעולה ממסמכי וועדת העררים שצורפו על ידי הנתבעת לתחשיב הנזק שהגישה).

7. בהקשר זה אציין, כי משלא מונה בהליך זה מומחה מטעם בית המשפט וקביעת המלל לעניין הנכות הרפואית היא הקביעה המחייבת, אינני מוצאת מקום לסטות מקביעת המלל לעניין זה ועל כן הנכות הרפואית של התובעת היא כפי שנקבעה.   

הנכות התפקודית של התובעת

8. בתצהירה טענה התובעת, כי על אף ששבה לאותה עבודה לאחר התאונה, הרי ששבה לתפקיד שונה, הכרוך בהשגחה בלבד וללא מאמץ פיזי.  לטענתה לצורך ביצוע העבודה הפיזית, שכרה לאחר התאונה שני עובדים. 

9. התובעת טענה כי לנוכח גילה המתקדם, קיים פוטנציאל גבוה להשפעת נכותה על תפקודה היומיומי ועל כושר השתכרותה ועל כן יש לקבוע נכותה התפקודית כמו נכותה הרפואית, היינו 15%.  התובעת מסכימה כי בפועל לפי הכנסתה החודשית, לא נפגע כושר השתכרותה. 
10. הנתבעת מציינת בסיכומיה, כי המלל לא הפעיל את תקנה 15 בעניינה של התובעת.  עוד טוענת הנתבעת, כי בפועל, התובעת ממשיכה לעבוד כבעבר, כבעלים של חברה וכמנהלת יחידה שלה וכן ממשיכה לעבוד שעות ארוכות, על פי עדותה של בתה.  הנתבעת טוענת, כי התובעת נמנעה מהבאת עדים לעניין טענותיה על מגבלות שונות שיש לה בעבודה או על כך שהיא מעסיקה עובדים עקב מגבלות כלשהן.  מכאן לטענת הנתבעת יש לקבוע כי לתובעת אין כל נכות תפקודית והיא ממשיכה לתפקד כפי שתפקדה לפני התאונה. 

11. עוד טוענת הנתבעת, כי לפי התיעוד הרפואי שצורף הן על ידה והן על ידי התובעת עצמה, עולה כי התובעת סבלה לפני התאונה ממגבלות שונות ובהן, יתר לחץ דם, סוכרת, מחלת גויטר בבלוטת התריס, דליות ברגליים, כאבים ברגליים ואף מהתקפי חרדה בגינם הופנתה לייעוץ פסיכולוגי.  על כן, לטענת הנתבעת, התאונה לא גרמה לתובעת כל נכות תפקודית. 

12. אינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי לתובעת לא נגרמה כל נכות תפקודית כתוצאה מן התאונה ובהקשר זה אני סבורה כי גם אם הנכות הצווארית של התובעת, נובעת מתחושה סובייקטיבית שלה, אולם כזו שהוכרה על ידי המלל כמצדיקה קביעת אחוזי נכות, הרי שאותה תחושה סובייקטיבית רלוונטית גם לתפקודה של התובעת לאחר התאונה.  אני מקבלת טענת הנתבעת, כי טענתה של התובעת, כי עקב התאונה החלה להעסיק עובדים כדי שיעשו עבודות שקודם לכן היא ביצעה בעצמה, לא הוכחה בשום צורה, לא מתוך הדוחות הכספיים של החברה של התובעת ולא בעדויות של עובדים אלה.  בהקשר זה, אומר כי לא ברור הקשר בין העסקת העובדים הנוספים (ככל שהועסקו כאלה), לשכרה של התובעת עצמה והדבר לא הוסבר על ידי התובעת בשום דרך. 

13. אני סבורה, כי אין לומר כי לתובעת נכות תפקודית הזהה לנכותה הרפואית כטענת התובעת, היינו 15% (או ליתר דיוק - 14.5%), באשר עולה כי התובעת מתפקדת היטב מאז התאונה למרות מגבלותיה הפיזיות.  אשר על כן אני קובעת כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור של 7.5%.  אין בכך עדיין קביעה לעניין הפסד השכר הנובע מנכות זאת.

הפסד השתכרות בעבר

14. טוענת התובעת כי שכרה עובר לתאונה עמד על 6,597 ש"ח אשר משוערכים להיום שווים ל - 7,471 ש"ח.  האמור, על בסיס השכר הרבע שנתי כפי שנקבע על ידי המלל.  התובעת טוענת כי הייתה באי כושר מלא למשך 127 יום, מתוכם אישר המלל רק 3 חודשים.  התובעת תובעת אם כן בגין תקופת אי הכושר המלא סך של 33,620 ש"ח (22,413 בגין שלושת החודשים שהוכרו על ידי המלל וסכום נוסף של 11,207 ש"ח בגין חודש וחצי שלא הוכרו על ידי המלל).  עוד תובעת התובעת סכום של 3,736 ש"ח בגין תקופת אי הכושר הזמני שקבע המלל מיום  8.5.09 ועד ליום 29.5.09 וסכום של 49,309 ש"ח בגין החודשים שחלפו מאז ועד היום, על בסיס 15% נכות תפקודית מתוך שכר הבסיס לעיל.